זה קורה לרוב בילדות שלנו, לפני כל כך הרבה שנים נפגענו, כאבנו, נעלבנו או נבגדנו.
משהו שם, בגיל הצעיר, יצר את החומה הראשונה על הלב שלנו.
משהו שם, בילדה הרגישה, הפגיעה, לא יכל להכיל את הכאב והזעזוע,
והפחד שזה יקרה שוב, החל ליצור את מעטה ההגנה על הלב.
שריון שישמור, שיגן, שלעולם לא ארגיש את הכאב הזה שוב..
וכך לאורך השנים המעטה מתעבה,
ההגנות משתכללות ואנו, בלי לשים לב, מפסיקים להרגיש באמת.
חיים ליד החיים, עמומים וחלולים, ולאט לאט משהו מתחיל לקרות…
חסר הטעם בחיים… אין משמעות, עולה השאלה – למה באנו לכאן…?
אני גיליתי את המעטה הזה לפני כמה שנים, במסגרת סדנת המסע בגרמניה.
שם, להפתעתי הרבה (להפתעתי מכיוון שהייתי בטוחה שאני כבר עשיתי עבודה מרובה),
הרגשתי אותה במלוא הדרה – פלטה מפלדה שיושבת לי על החזה.
אמנם את האחר, המטופלים, ידעתי להרגיש נפלא ולתת להם מענה למקומות האלו,
אולם ברגע התגלית, הבנתי שאני לא יודעת להרגיש את עצמי.
שהפלטה הזו כבר שנים רבות מבודדת את הלב שלי, ומונעת ממני להיות נוכחת בו.
עוצמת הגילוי זיעזעה אותי, הייתי בשוק מהתגלית ומההבנה ששנים לא באמת ידעתי להרגיש,
ולא באמת ידעתי איך זה מרגיש לאהוב או להיות נאהבת.
ואז ברגע הזה, נפלה החלטה משמעותית בתוכי –
אני מסכימה לפתוח את הלב וללמוד להרגיש באמת.
באתי לעולם כדי לחוות רגש, וכשאני סוגרת את הגישה לרגשות הלא נעימים,
אני גם לא נותנת מקום לרגשות הנפלאים הקיימים כאן.
ואז החלטתי – "אני מוכנה להרגיש את כל קשת הרגשות על פני האדמה!"
ידעתי שלא תמיד יהיה כיף, שלפעמים יהיה כואב, עצוב או פוגע,
אבל משהו בתוכי לא הסכים יותר לוותר על הטוב שבלב,
על עוצמות האהבה, התשוקה, ההתפעמות, החמלה…
לעזור לו אט אט להשיל את השכבות והחומות שיצר,
וללמד אותי לסמוך על עצמי, על הכלים והמיומנויות שרכשתי לאורך השנים,
שאדע להתמודד עם כל מה שבא,
שיש ללב את היכולת לפעום את הכאב אם ניתן לו.
הלב שלנו הוא ממש כלי אלכימי מופלא, שיודע להתמיר אנרגיה.
הוא מכניס אנרגיה של רגש כלשהו ויכול מתוך הפעימות להתמיר אותו לרגש אחר.
להעלות את התדר של הרגשות הנמוכים, ולהביא לנו את הרגש הגבוה.
זהו מסע מרגש, מטלטל, מאתגר ומופלא, שבתקופה האחרונה מעצים עצמו.
אני בוחרת לפתוח את הלב, גם במצבים שהמוח מאותת שמסוכן הוא הדבר, שזה יכאב.
אני ממש מרגישה שדורשים ממני רמה נוספת של התמסרות,
כמו מבחני בגרות לבחון את שלמדתי.
להתנסות ללא תנאים, ולהסכים לתת ללב להוביל מבלי לעצור ולהימנע.
אני מרגישה שבחודשים האחרונים משהו בתוכי התעדן, התרכך,
רמת החמלה עלתה בעוצמות,
היכולת לקבל את האחר ממני התעצמה ביותר,
גידלתי סובלנות לקצב שלא תמיד תואם אליי.
ואכן, לעיתים זה ממש כואב, הכיווץ הזה בלב,
שהמשהו הזה בפנים שקיווה, ציפה ורצה… מתאכזב.
הלב כואב את הלבד, את ההחמצה ואת תחושת הפספוס.
התבוננות עמוקה מתוך שקט, שלא מזדהה עם הכאב,
שמתבוננת ורואה את התמונה הגדולה יותר, את הגדילה שיש במקום הזה,
שמשהו בתוכי לא מסכים יותר לתת לקורבנות תוקף ומצליח לבחור אחרת.
כשאנו לא נופלים להזדהות עם הכאב ופשוט מסכימים להרגיש אותו – זה כמו קסם.
לתת ללב לפעום את הכאב ולעבור דרך הכאב – משהו חדש מופיע –
תחושה של שקט פנימי, שיודע שזה זמני, רגעי, שמזהה את האשליה של הדבר.
אז אני בשלב נוסף במסע, כבר לא לבד?
מסכימה להשאר עם לב פתוח ולהתמסר לנפלאות החסד המוביל אותי למקומות המדוייקים ביותר עבורי.
אז מה עוד יותר טוב מבקש להיכנס לחיי…
